יוד - התרופה הדחויה - חלק א': קצת היסטוריה 

יוד - התרופה הדחויה – חלק א': קצת היסטוריה

 לפני כחמישים שנה, כתב חתן פרס הנובל, אלברט סנט ג'ורג'י:

"בהיותי סטודנט לרפואה, המינרל יוד היה התרופה האוניברסלית. אף אחד לא הבין מה הוא עשה, אך הוא עשה משהו טוב. אנו הסטודנטים סיכמנו את המצב בחרוז קטן:

 אם אינך יודע, מדוע, מה או לאן,

אז תרשום מיד את יודיד אשלגן."

 ההיסטוריה הרפואית של היוד היא סיפור קצת מוזר. לאחר גילויו לפני 200 שנה, הוא מיד מצא את מקומו הראשון ברפואה כתרופה לזפקת (גויטר), שהוא התנפחות של הצוואר מתחת לפיקה בגלל בלוטת תריס מוגדלת. משם התפרש שימושו במגוון רחב של מצבים רפואיים בעייתיים: דלקות אקוטיות, שיגדון (גאוט), כיבים, עגבת, לופוס, נמק, אסתמה, הרעלת מתכות, הפרעות בפעילות בלוטת התריס, ציסטות בשדיים ועוד.

הדבר המעניין ביותר עבורנו לגבי היוד, מלבד השימוש הנרחב בו, הוא נושא המינון שלו. כיום, מציבות ההנחיות של משרדי הבריאות את הקצובה היומית המומלצת ב-0.150 מ"ג, ואת גבול הצריכה המרבית של היוד ברמה היומית של 1 מ"ג (1000 מק"ג). בואו נשווה מינון זה למינונים בזמנים ההם:

• בשנת 1920, במחקר מבוקר, דיווח מרין על תוצאות חיוביות במניעת גויטר בקרב נשים בוגרות, ללא תופעות לוואי שליליות. המינון? 9 מ"ג.
• באנציקלופדיה בריטניקה של שנת 1911, דווח על טיפול שגרתי מוצלח בעגבת (סיפיליס). המינון? 300 מ"ג עד 1,800 מ"ג.
• סטאר (1928) ותומפסון (1930) הגיעו לרמות הצלחה של 88% ושל 92% בטיפול ביתר פעילות בלוטת התריס (היפרתיראוידיזם), בעזרת מינונים יומיים של 6 עד 90 מ"ג יוד.
• במאמר שהופיע בעיתון של אוניברסיטת הרווארד (1940), סקר המחבר סאלטר את השימוש הרפואי ביוד, והתפלא מהתוצאות שהושגו ללא תופעות שליליות באמצעות יוד, במינונים הנמדדים באלפי מיליגרמים לזמן ממושך.

בימים ההם, השימוש ביוד היה שכיח בקרב רוב רובם של הרופאים, בדומה לתרופות של היום כמו אספירין. כיום, השימוש המצוי הכמעט יחיד ליוד הוא מריחה חיצונית על פצעים.

מה קרה?

אני בטוח שאתם כבר חושבים, "אז מה קרה שגרם להפסקה כמעט טוטלית של השימוש הרפואי ביוד, וגרם להערת אזהרה מפני נטילת מינונים 'גבוהים' שלו? מן הסתם, נמצאו סכנה מסוימת ותופעות לוואי קשות!" האמת שונה, אז בואו ונראה.

פרויקט היוד

בשנת 2000 , החל ד"ר גיא אברהם, לשעבר פרופסור לגינקולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, לסקור לעומק את כל הספרות הרפואית בנושא היוד, כדי להבין את התשובות לשאלות כמו הנ"ל. לאחר שהוא הגיע למסקנות– שהיוד מוזנח ונדחה שלא כדין, הוא יזם את "פרויקט היוד". ד"ר אברהם ורופאים אחרים, כמו ד"ר דיוויד ברוינשטיין, רופא משפחה במישיגן, וד"ר הורהי פלצ'ס מקרוליינה הצפונית, התחילו לטפל במגוון בעיות בריאותיות באמצעות מתן יוד במינונים שבדרך כלל היו בין 6.25 ל-50 מ"ג ליום. עבודתם היסודית ענתה על השאלות בנוגע לבטיחות של יוד ובנוגע ליעילותו הרפואית. שלושת הרופאים הללו מהווים השראה לרופאים ותזונאים רבים, וכיום, ישנם מאות מטפלים שצוברים ניסיון במתן יוד במינונים כאלה לעשרות אלפי מטופלים. אם היוד היה חומר מסוכן, היינו כבר יודעים את זה. אם הוא לא היה יעיל, היינו מפסיקים להשתמש בו.

בהיותי סטודנט לתזונה טבעית, למדתי על היוד את מה שגם הרופאים לומדים: שכמעט כל היוד בגוף מצטבר בבלוטת התריס, וכי אין לאף איבר אחר צורך בו. ועוד, שהצריכה היומית המומלצת שלו (כ-150 מק"ג ליום) עונה על הצרכים של הבלוטה, ושאסור ליטול יותר מזה. למרבה הצער והסבל, מידע זה הנו מוטעה. במצב של רוויה, בלוטת התריס מכילה 50 מ"ג של יוד, וזה מהווה רק 3% מתוך כ-1500 מ"ג יוד שמצטברים בכל הגוף במצב של רוויה מלאה. הרשימה של האיברים האחרים הצוברים את היוד, כוללת את השחלות, השדיים, הכבד, השרירים, הקיבה והעור.

הוחל פרויקט היוד כדי "לגלות מחדש את היוד כתרופה האוניברסלית".

הפסקת השימוש ביוד

ה"נפילה" של היוד התרחשה בעיקר בעקבות שלושה אירועים...

אתם מוזמנים לקרוא את המשך המאמר, הכולל את למראי מקומות, באתר: http://www.naturalmedicine.co.il/76201/iodine-part-1

מאמר זה הנו הראשון בסדרה. ההמשך ייצא בקרוב.

 --------------------------------------------